יוסף בן ערך ורטמן
.
יוסף בן־ערך ורטמן
יוסף נולד ב 1936 בעיירה לשצ'וב בחבל טומשוב לובלסקי שבפולין. ב 1939 כאשר התקרבו הגרמנים לעיירה, עזב עם הוריו את המשפחה שמנתה כשבעים נפשות, אותן לא יראה עוד לעולם. הם נדדו ברכבות באוקראינה והיו חלק מזרם הפליטים שהלך וגדל מיום ליום. בסופו של דבר נחתו בעיירה שכוחת אל בשם סקאלאט, לא הרחק מהעיר טרנופול. לאחר מספר חודשים תקפו הגרמנים גם את האזור הזה, והמשפחה הקטנה נלכדה בגטו המקומי. האב שעבד בעיר חזר לראות את משפחתו רק כעבור למעלה מארבע שנים, שכן הוא נלקח לעומק רוסיה במסגרת גיוס כוחות חיוניים לצרכי המלחמה ע"י הצבא האדום. יוסף, אחיו ואימו שנותרו לבדם, נאלצו לברוח אל תוככי היערות כדי לא להשלח למחנות הריכוז. בעומק היערות המושלגים שרדה האם עם שני ילדיה את המלחמה, יוסף היה בן ארבע ואחיו ישראל בן שנה. ב 1945 הגיעו אל מחנות הפליטים של הג'וינט בגרמניה וב 1948 עלו לישראל. יוסף היה מוכשר מאד, קפץ כיתות, כתב שירים ופואמות והצטיין בכל המקצועות.
הוא אהב את השפה העברית ובסיום ביה"ס היסודי הוא כתב ודיבר כמו צבר לכל דבר. כתלמיד הצטרף לתנועת הנוער העובד והלומד והלך שבי אחר האוירה החברתית והתנועתית, התמכר לפולחן ההגשמה החלוצית, הציונות והסוציאליזם. קרא אין ספור ספרים והעמיק בכתבי פרידריך אנגלס, לנין ומאו-צטנג. אך גולת הכותרת היה היקפיטל" של קרל מרכס, אותו למד באדיקות. בהקשר זה צריך לציין את הוגה הדעות הסוציאליסטי - פלכאנוב שנתן ליוסף את התשתית ליצירתו האמנותית.
יוסף גדל להיות איש עקרונות ואידיאלים חסר פשרות, הוא ראה את החיים כמסכת אחת המתנהלת על פי הקודים המרכסיסטים ואין מהם סטייה. עם המטען הזה הוא הצטרף לגרעין יינתיב שדה"י ע"ש יצחק שדה שהיה לראשונה גרעין כלל ארצי ויועד ע"י התנועה להגשמה. נתיב שדה היה גרעין עם נוף אנושי איכותי, שכן חבריו כמו ויתרו על חיים נוחים במסגרת משפחותיהם המבוססות למען אידיאלים שתבעו מכל אחד מאמץ והקרבה. יינתיב שדה" התגייס לנחל ובסיסו בקיבוץ בית השיטה. מאוחר יותר נשלח הגרעין להתיישבות קבע בקיבוץ בית גוברין אשר על גבול ירדן, ויוסף הפך לרועה צאן. בתקופת ההכשרה נכנס יוסף לאימותים על רקע משברי אמון שהיו עבורו קשים מנשוא. האידיאליזם הנעלה התנפץ על שאלות בנאליות של חיי יום יום ולראשונה הוא נאלץ לעמוד מול הכיעור הנורא המסתתר בצד האפל של האדם הנאור, אבל כאיש עקרונות שאינו יודע שאפשר גם אחרת הוא נשבר, התמוטט אל מאורעות השואה שחשב שנעלמו לעולמים, לפתע חזר להיות הילד המוביל את אימו בשבילים הקפואים של היער, על מנת לחמוק מהמפלצת שמעולם לא ראה, הוא נפל מהאור אל האופל ולא עמד לו הכוח לחזור על עקבותיו ומכאן השתנו חייו ללא הכר. הוא עזב את הגרעין והקיבוץ שהיו עד כה מרכז חייו והחל להתמסר לציור. ב 1961 התקבל לבצלאל בירושליים ולמד שם כשנה אמנות חופשית. יותר מאוחר המשפחה רכשה עבורו מקום ברחוב יוסף ליד התיאטרון העירוני בחיפה שהפך לסטודיו וגלריה ואחד מסימני ההיכר של השכונה.
כל הדרך
בתערוכה זו "כל הדרך" בחרתי בכמה עשרות עבודות המייצגות את דרכו האמנותית מתקופת בצלאל ועד ליום מותו. הייתי מודע לקושי לדייק בבחירה כדי לא להחמיץ שום מוטיב חשוב ביצירתו. בהתחשב באילוצים, בגודל חלל התצוגה וכדומה עשיתי רק כמיטב יכולתי. כאוצר, אני יודע, נתתי אינטרפרטציה סובייקטיבית של עבודתו אם כי השתדלתי להפנים את רגשותי ולהביא לעין הצופה תערוכה המתארת עובדתית את מהלך יצירתו. יוסף צייר אנשים, בתים ופרחים, עובדה שיכולה להצביע על חיפושיו האובססיביים אחרי יציבות ואהבה. " החיים הם מה שאנו חושבים עליהם " הוא נהג לומר לי, כאשר תהיתי על אחת העבודות. אולם כמי שהכירו מקרוב ידעתי כי מדובר ביותר מזה, שכן מה השתנה מאז היערות הקפואים של פולין לבד מהגאוגרפיה והלהג הפילוסופי על אושיות העולם הזה, אנו נושאים עדיין על גבינו את חידת השואה ונראה שאנו קרובים יותר להתרגל לכך מאשר למציאת תשובות. בעבודותיו הוא לא מושך אותנו אל המבוך הסזיפי של הקיום, בעקשנות ומסירות הוא מגיש לנו אלמנטים שניתן להיאחז בהם בעיתות משבר. בית, פרח, סולם. על כל פנים עד יעבור זעם. הפורטרטים שלו נראים בוטים ואלימים כאילו עוצבו בגרזן ולא במכחול אך זוהיא מראית עין שכן לרוב איננו עוסק בתואר אלה במבנה של המראה האנושי.
החיפוש אחרי הקונסטרוקציה ההולמת אדם יוצרת אין סוף אפשרויות הנדסיות המאפשרות לבשר להטעות את העין. נשאלת השאלה מהיא הקונסטרוקציה דרכה לא רק ניראה אנושיים אלה גם נהיה כאלו. יש חשיבות רבה לפורטרטים- מבנים בעבודתו של יוסף וניראה שהוא לא מצא את אשר חיפש אבל גם כך אין מדובר במישהו ספציפי אלא באב-טיפוס. כפי שהפורטרטים מחפשים זהות כך אין שם לבתים. הם אינם משדרים מקום מסתור או איזור בטחון, אלא את האפשרויות הטמונות בהם, כלומר תקווה. בציוריו אנו רואים תמונת מצב אינדווידואלית שטכנית מתארת את המציאות אך למעשה משמש האינדיוידום עילה לתיאור סיטואציה חברתית ופסיכולוגית לעיתים קשה מנשוא. "כל הדרך" הוא נאחז בציור כמפלט אחרון ואני חדור הרגשה כי עמלו לא היה לשוא והוא ישרוד בעבודותיו לנצח.
אחי יוסף נפטר באפריל 1999.
ישראל ורטמן
