מן הבלתי נראה אל הנראה

אמנות, תודעה ובריאה ביצירתו של אופק ורטמן

"אהיה אשר אהיה"

הכול בכל דבר וכל דבר בהכול.

יש יצירה שמתחילה בחומר, ויש יצירה שמתחילה בשאלה.

ביצירתו של אופק ורטמן, השאלה קודמת לחומר. לפני העץ, המתכת, הצבע, הצילום, ההדפס, התנועה או האור, קיימת התבוננות. ניסיון להבין את האדם ואת העולם, את הנגלה ואת הנעלם, את מה שנמצא בתוך הצורה ואת מה שמבקש להופיע דרכה. היצירה היא המקום שבו השאלות האלה מקבלות גוף.

לכן האמנות עבור ורטמן אינה רק מקצוע או אמצעי לביטוי אישי. היא דרך לחקור את הקיום.

הוא יוצר מתוך תחושה שהעולם הנראה הוא רק שכבה אחת של המציאות, ושמאחורי הצורות והמילים מתקיים מרחב שקשה להגדירו: תודעה, אפשרות, משמעות, קשר ונוכחות. האמנות אינה מתיימרת לתת למרחב הזה תשובה סופית, אלא ליצור עבורו צורה.

במובן זה, כל יצירה היא ניסיון לעשות דבר כמעט בלתי אפשרי:

להפוך את הבלתי נראה לנראה.

ירושה של יצירה

הקשר של ורטמן לאמנות החל הרבה לפני שהפך לאמן באופן מודע.

הוא גדל במשפחה של יוצרים. אביו, הצייר ישראל ורטמן, ואמו, המשוררת רחל ורטמן, היו חלק מעולם שבו היצירה הייתה דרך לחיות, לחשוב ולהתבונן.

האמנות לא הייתה עבורו דבר חיצוני, אלא חלק מן הסביבה שבתוכה התפתח.

בנעוריו למד אמנות ותכשיטנות בתיכון לאמנויות ויצו קנדה בחיפה. בהמשך התקבל ללימודי אמנות באוניברסיטת חיפה, אך בחר שלא להתחיל בהם, ושנה לאחר מכן פנה ללימודי תקשורת חזותית במרכז האקדמי ויצו חיפה.

לאחר לימודיו נמשך לעולם הווידאו והאנימציה הממוחשבת. במשך שש שנים עבד בתעשיית הפוסט פרודקשן והאנימציה בתל אביב, כאנימטור, מעצב, ארט דירקטור ואנימטור ראשי. הוא יצר פתיחים לתכניות טלוויזיה, פרומואים, לוגואים, אריזות וגרפיקה, ובמקביל צייר, יצר וידאו ארט ופוסטרים והציג את עבודותיו בישראל ובעולם.

אך הגעגוע ליצירה חומרית ולעבודה בידיים הכריע.

בשנת 2006 הקים את הסטודיו שלו בתל אביב, שבו אמנות, עיצוב, פיתוח וייצור הפכו למרחב אחד.

במבט לאחור, לא היה זה מעבר מן העולם הדיגיטלי אל העולם החומרי, אלא המשך של אותו חיפוש באמצעים אחרים.

המסך והחומר הם שתי שפות שונות לאותה פעולה:

לתת צורה לרעיון.

מן המסך אל החומר

הניסיון באנימציה ובווידאו הותיר חותם עמוק על השפה האמנותית של ורטמן.

הוא למד לחשוב באמצעות דימוי, תנועה, זמן, שכבות, פירוק והרכבה. היצירה הדיגיטלית לימדה אותו שתמונה אינה חייבת להיות סטטית. היא יכולה להשתנות, להתפרק ולהיבנות מחדש.

כאשר חזר אל העבודה החומרית, התנועה לא נעלמה. היא פשוט החליפה גוף.

המסך הפך למתכת.

הפריים הפך למרחב.

התנועה הפכה לקינטיקה.

והדימוי הפך לאובייקט.

העבר הדיגיטלי וההווה החומרי אינם שני פרקים מנותקים, אלא שני ביטויים של אותה תפיסה: היצירה כמרחב שבו רעיון עובר טרנספורמציה והופך לנוכחות.

החומר כמקום שבו הרוח מקבלת גוף

ורטמן נמשך לחומרים דווקא משום שהם מוחשיים כל כך.

מתכת, עץ, זכוכית, בד, קרמיקה, אקריל, צבע והדפס הם לכאורה רק חומר. אך בתוך היצירה הם הופכים לשפה.

המתכת יכולה להפוך לזיכרון. השקיפות יכולה להפוך למטפורה לתודעה. שכבה יכולה להפוך לזמן. תנועה יכולה להפוך לחיים. אור יכול להפוך לנוכחות.

כך החומר אינו עומד מול הרוח.

הוא נעשה המקום שבו רעיון, תחושה או משמעות מקבלים אפשרות להיראות.

זהו אחד הצירים המרכזיים ביצירתו: החיפוש אחר הרגע שבו דבר מופשט מקבל גוף, והגוף עצמו מתחיל לשאת משמעות שמעבר לחומר שממנו הוא עשוי.

השכבות כדרך חשיבה

אחד המאפיינים הבולטים בעבודותיו של ורטמן הוא השימוש בשכבות, שקיפויות ומפגשים בין חומרים וטכניקות.

ציור מעל הדפס. דימוי מעל דימוי. צילום לצד רישום. חומר מעל חומר. שקיפות לצד אטימות.

השכבות הן החלטה אסתטית, אך הן גם משקפות תפיסת עולם.

גם האדם הוא שכבות.

זיכרונות, חוויות, פחדים, אהבות, מחשבות, אמונות וזהויות מתקיימים בו בו זמנית. מה שנראה מבחוץ הוא רק שכבה אחת.

כאשר שכבה שקופה מאפשרת לראות שכבה אחרת, שתיהן מתקיימות בעת ובעונה אחת. אף אחת אינה מבטלת את האחרת.

במובן זה, השקיפות ביצירה הופכת גם למטפורה: היא מסתירה ומגלה, מפרידה ומחברת, ומאפשרת לעומק להתקיים מבלי למחוק את פני השטח.

היצירה הרב שכבתית אינה רק אובייקט בעל עומק פיזי. היא יכולה להפוך למרחב בעל עומק תודעתי.

בין ציור לפיסול

רבות מעבודותיו נעות באזור שבין ציור לפיסול.

הן יכולות להיראות כמו ציור אך להתנהג כמו אובייקט, להיות שטוחות אך ליצור תחושה של מרחב, להיות סטטיות אך להכיל תנועה.

מכאן נובע גם השימוש במגוון רחב של אמצעים: מיקס מדיה, קולאז', ציור, רישום, צילום, פיסול, רדי מייד, קינטיקה, וידאו, הדפסה, טכנולוגיה דיגיטלית ובינה מלאכותית.

אין מדובר באוסף של אפקטים או בטכניקות שנועדו רק ליצירת מראה מורכב. כל מדיום פותח אפשרות אחרת של חשיבה.

הציור מביא את היד.

הצילום מביא את המציאות.

הקולאז' מחבר דברים שלא היו אמורים להיפגש.

הווידאו מביא את הזמן.

הקינטיקה מביאה את התנועה.

החומר מביא את הגוף.

והטכנולוגיה פותחת אפשרויות חדשות של דמיון.

כאשר כל השפות האלה נפגשות, היצירה הופכת למערכת של יחסים.

האדם כיוצר

אחד הרעיונות המרכזיים המניעים את יצירתו של ורטמן הוא שהאדם אינו רק צופה במציאות. הוא גם יוצר.

לא במובן הפשטני שבו מחשבה לבדה מייצרת את העולם הפיזי, אלא במובן שבו התודעה האנושית מדמיינת, בוחרת, פועלת ומעניקה צורה לאפשרויות שעדיין אינן קיימות.

לפני כל יצירה יש אפשרות.

האדם מדמיין אותה, מחזיק בה, משנה אותה, ואז מעניק לה גוף.

זו אחת היכולות המופלאות של האדם: לקחת דבר שאינו קיים עדיין ולהביא אותו אל העולם.

לכן האמנות יכולה להיתפס כמעשה של בריאה.

לא בריאה יש מאין במובן הפיזיקלי, אלא מעבר מן האפשרי אל הממשי.

האמן הוא אדם שמסכים לקחת את העולם הפנימי שלו ברצינות מספקת כדי לתת לו צורה.

הניצוץ היוצר

בתוך תפיסת העולם של ורטמן קיים גם רעיון רוחני עמוק יותר: האפשרות שבכל אדם קיים ניצוץ של יכולת ליצור, להתבונן, לאהוב ולברוא.

אפשר לקרוא לו נשמה.

אפשר לקרוא לו תודעה.

אפשר לקרוא לו ניצוץ אלוהי.

ואפשר להשאיר אותו ללא שם.

השם פחות חשוב מן החוויה.

האדם מסוגל להסתכל על העולם ולומר בתוכו:

משהו עדיין חסר.

ואז להוסיף משהו.

ציור.

שיר.

פסל.

רעיון.

מערכת יחסים.

עולם.

היכולת הזו אינה מוגבלת לאמנים. היא חלק עמוק מן החוויה האנושית.

האמנות פשוט הופכת את התהליך הזה לגלוי.

אהבה היא תנועה של יצירה

מכאן מגיע גם המשפט המלווה את תפיסת עולמו של ורטמן:

הבריאה היא אהבה.

לא כהצהרה מדעית, אלא כתפיסת עולם רוחנית ואמנותית.

אהבה היא היכולת לתת לדבר אחר מקום בקיום. לראות, להכיר, להעניק, לחבר ולטפח.

כאשר אדם יוצר מתוך תשוקה, הוא אומר במובן מסוים:

הדבר הזה ראוי להתקיים.

הוא ראוי לקבל צורה.

הוא ראוי לקבל מקום בעולם.

לכן קיים קשר עמוק בין יצירה לנתינה.

היוצר מוציא דבר מתוכו ומעניק אותו לעולם. מרגע שהיצירה יוצאת ממנו, היא כבר אינה רק שלו. אדם אחר יכול לראות אותה, להרגיש אותה, לפרש אותה ולמצוא בה משמעות שלא הייתה ידועה ליוצר.

כך הנתינה חוזרת אל היוצר.

הנתינה היא קבלה.

אמנות, עיצוב, ישראל וזיכרון

החיבור של ורטמן לאמנות ישראלית, ליהדות, לסמלים, למוזיאונים ולתרבות הוא חלק מאותה תפיסה.

תרבות אינה מתקיימת רק בספרים. היא חיה גם בחפצים, בסמלים, בדימויים ובטקסים.

כאשר רעיון יהודי או ישראלי הופך לאובייקט עכשווי, העבר וההווה נפגשים.

הזיכרון מקבל חומר חדש.

הסמל מקבל חיים חדשים.

והאדם מקבל אפשרות לפגוש רעיון עתיק דרך צורה עכשווית.

זהו גם החיבור הטבעי בין האמנות של ורטמן לבין עולם העיצוב והמוצרים שהוא יוצר עבור מוזיאונים, מוסדות, חברות ואנשים.

הגבול בין יצירת אמנות לבין אובייקט מעוצב אינו תמיד מוחלט.

בשני המקרים מתקיימת אותה שאלה:

איך רעיון יכול לקבל גוף ולהיכנס אל העולם?

הסטודיו כמעבדה

הסטודיו של ורטמן הוא לכן יותר ממקום לייצור.

הוא מעבדה שבה רעיון מופשט נכנס לתהליך, פוגש חומר, צבע, טכנולוגיה, ידיים, זמן ומגבלות, ומשתנה תוך כדי הדרך.

רעיון הופך לדימוי.

דימוי הופך לחומר.

חומר הופך לאובייקט.

האובייקט הופך לחוויה.

והחוויה חוזרת אל האדם.

זהו מעגל היצירה.

העבודה עם מוזיאונים ועם עולם התרבות מוסיפה למעגל הזה רובד נוסף: האפשרות לקחת רעיון, דימוי או זיכרון ולהעביר אותם מן המרחב התרבותי אל חיי היומיום.

כך האמנות אינה נשארת בהכרח על קיר או בתוך חלל תצוגה.

היא יכולה להיכנס אל הבית, אל היד, אל השולחן, אל המתנה ואל הזיכרון.

התודעה כמרחב

מאחורי כל זה נמצאת השאלה הגדולה שמלווה את יצירתו:

מהי תודעה?

המדע יודע לתאר היבטים רבים של פעילות המוח והתהליכים הקשורים לתפיסה, לזיכרון, לרגש ולחשיבה, אך שאלת החוויה הסובייקטיבית עצמה עדיין עומדת בלב הדיון הפילוסופי והמדעי על התודעה.

האמנות אינה פותרת את השאלה הזו.

היא מאפשרת לחיות בתוכה.

כאשר אדם עומד מול יצירה, הוא אינו פוגש רק אובייקט. הוא פוגש חוויה.

בין היצירה לבין המתבונן נוצר מרחב.

ושם, במרחב הזה, משהו חדש יכול להיוולד.

אולי זיכרון.

אולי תחושה.

אולי שאלה.

אולי שקט.

ואולי דבר שעדיין אין לו שם.

"הכול בכל דבר וכל דבר בהכול"

המשפט הזה מתאר היטב את האופן שבו ורטמן רואה יצירה.

אין עבורו צורך בגבולות מוחלטים בין ציור לפיסול, בין דיגיטלי לחומרי, בין ישן לחדש, בין אמנות לעיצוב או בין רעיון לחומר.

כל דבר יכול להיכנס אל דבר אחר ולשנות אותו.

צילום יכול להפוך לציור.

ציור יכול להפוך לאובייקט.

אובייקט יכול להפוך למוצר.

מוצר יכול לשאת בתוכו רעיון אמנותי.

טכנולוגיה יכולה להפוך לכלי של דמיון.

וחומר יכול להפוך לנשא של משמעות.

הכול מתקיים בתוך מערכת אחת של קשרים.

מן הבלתי נראה אל הנראה

כאשר מביטים בכל הדרך הזו יחד, ניתן לראות שהמעבר בין ציור, וידאו, אנימציה, עיצוב, פיסול, הדפסה, חומרים, אובייקטים, קינטיקה וטכנולוגיה אינו אוסף מקרי של תחנות.

יש ביניהם חוט אחד.

הילד שגדל בבית של אמנים, הנער שלמד אמנות ותכשיטנות, המעצב והאנימטור שעבד בעולם הדיגיטלי, האמן שיצר וידאו ארט והציג בישראל ובעולם, והיוצר שחזר אל החומר, אל הידיים ואל הסטודיו, ממשיכים למעשה את אותו חיפוש.

איך רעיון הופך לצורה.

איך תודעה הופכת לחומר.

איך חומר הופך למשמעות.

איך זיכרון הופך לדימוי.

איך דימוי הופך לאובייקט.

ואיך אובייקט הופך לחוויה.

אולי זו מהות היצירה ביצירתו של אופק ורטמן:

לא רק ליצור דבר חדש, אלא לגלות דבר שהיה אפשרי בתוכנו עוד לפני שהופיע בעולם.

האמנות היא המקום שבו האפשרות מקבלת צורה.

המקום שבו הרוח פוגשת חומר.

המקום שבו האדם פוגש את עצמו.

והמקום שבו הבלתי נראה מקבל לרגע גוף.

לכן היצירה אינה נקודת הסיום.

היא המשך של החיפוש.

מן התודעה אל הדימוי.

מן הדימוי אל החומר.

מן החומר אל החוויה.

מן החוויה אל האדם.

ומן האדם חזרה אל הבריאה.

אולי זהו המעגל העתיק ביותר של האדם:

לראות.

לדמיין.

לאהוב.

ליצור.

ולהיזכר שהניצוץ היוצר אינו נמצא רק ביצירה.

הוא נמצא גם ביוצר.