יש ביטוי עתיק שאני חוזר אליו: ״רצוא ושוב״. יחזקאל משתמש בו כדי לתאר את חיות המרכבה בחזונו, הנעות במהירות כשל ברק. בקבלה הפך הביטוי לדימוי של תנועה בין יציאה אל המקור לבין חזרה אל העולם. כשאני מתבונן בתהליך היצירה, אני מגלה שהתנועה הזאת מתרחשת באופן כמעט מוחשי.
אני נכנס לסטודיו ולא מתחיל מיד לעבוד. קודם אני מרגיש את החלל. חש את האווירה שנוצרה בו מתוך החפצים, העבודות והחומרים שנמצאים סביבי. החלל עצמו הופך למעין שדה של אפשרויות. מתוך ההתבוננות מתחילים להופיע בדמיון דימויים שונים. תמונות קופצות לראש, חיבורים מתחילים להיווצר: הדפס על מתכת לצד עץ, קרמיקה או אקריליק, שכבות המונחות זו מעל זו, שקיפויות שמאפשרות לחומר אחד לחדור אל תוך האחר, ויזואלים מודפסים המתערבבים בציור ידני, צבע אמיתי, טקסט וסימנים.
בשלב הזה עדיין אין לי בהכרח יצירה. יש אפשרות של יצירה.
אני רואה משהו, אבל הוא עדיין אינו מוגדר לחלוטין. אני יודע את הכיוון, מרגיש את הקונספט, רואה חלק מן הוויזואל, אבל לא תמיד יודע כיצד העבודה תיראה בסופו של דבר. אני דווקא משתדל לא לדעת הכול מראש. עבורי, הידיעה המוחלטת של התוצאה עלולה לסגור את היצירה מוקדם מדי.
ואז מגיע ה״שוב״.
אני מתרחק. לפעמים אני עובר לחלוטין לערוץ אחר של פעילות, הקשור לסטודיו כעסק, למוצרים, להזמנות ולעבודה היומיומית. לכאורה התרחקתי מהיצירה. אבל הרעיון לא באמת נעלם. הוא ממשיך לעבוד בתוכי, מתחת לפני השטח.
אחרי זמן אני חוזר אליו.
הדימוי השתנה. הוא נעשה ברור יותר. החיבורים מדויקים יותר. מה שהיה קודם תחושה כללית מתחיל להתגבש לכדי ויזואל. ואז אני מתחיל לעבוד באמת: מדפיס, בוחר חומרים, חותך, מרכיב, מצייר, מזיז שכבות ובודק כיצד הדברים נפגשים.
כאן מתרחש דבר חשוב: היצירה מתחילה לדבר בחזרה.
אני יכול להיכנס לתהליך עם רעיון ברור, אבל איני רוצה לכפות עליו את התוצאה. אני מאפשר לניסוי ולתהייה להשתתף ביצירה. חומר מתנהג באופן שלא צפיתי, שקיפות מגלה חיבור חדש, צבע משנה את היחסים בין השכבות, צורה אחת מחייבת שינוי של אחרת. לפעמים דווקא הטעות או המקריות פותחות אפשרות שלא ראיתי בדמיון.
לכן אני לא תמיד יוצר יצירה אחת מתחילתה ועד סופה. לעיתים כמה עבודות מתפתחות אצלי במקביל, וכך גם כמה רעיונות. אני עובר ביניהם, חוזר, מתרחק ושוב מתקרב. כל עבודה משפיעה על האחרות, וכל חזרה יכולה לפתוח כיוון חדש.
ולפעמים התהליך הפוך לחלוטין. יש יצירות שמופיעות בדמיון כשהן כמעט שלמות וברורות. במקרה כזה אין צורך לחפש. היצירה כבר נמצאת שם, והעבודה היא להפוך את מה שראיתי בעיני רוחי לדבר ממשי.
כאן אני פוגש את רעיון האור והכלי הקבלי. האור, עבורי, הוא האפשרות שעדיין אינה חומר. הדימוי, התחושה, הרעיון, החזון. הכלי הוא היכולת לתת להם גוף חומרי ומוחשי כיצירה. החומרים כמתכת, עץ, אקריליק, קרמיקה, צבע, הדפס, טקסט ושכבות הופכים למערכת שמחזיקה את הדבר שרציתי להביא אל העולם.
המחשבה הזאת מתחברת גם ליוצר ולהוגה לוולטר ראסל, שתיאר את המציאות במונחים של תנועה קצבית בין התפשטות להתכנסות.
משהו מתרחב כאפשרות, ואז מתכנס לצורה.
לכן החיבור שאני עושה הוא בראש ובראשונה חיבור של מבנה ותנועה.
אני רואה את אותו מבנה בתוך היצירה:
החלל מעורר.
הדמיון מתרחב.
אני מתרחק.
הרעיון ממשיך להבשיל.
אני חוזר.
הדמיון מתכנס.
החומר נכנס לתמונה.
הניסוי משנה את הרעיון.
היצירה מקבלת צורה.
ואז אני מתבונן בה, ושוב משהו בתוכי מתחיל לנוע.
זהו עבורי ״רצוא ושוב״.
לא הליכה קדימה ואחורה, אלא פעימה.
יציאה אל האפשרות וחזרה אל החומר. התפשטות והתכנסות. דמיון ועשייה. חזון וכלי. בלתי נראה ונראה.
ואולי בסופו של דבר זהו תפקיד היוצר והאמן: לא לדעת מראש בדיוק מה תהיה היצירה, אלא ליצור את התנאים שבהם היא יכולה להתגלות.
אני יוצא אל מה שאיני יודע, חוזר אל מה
שאני יכול לעשות, ובמפגש ביניהם נולדת היצירה.